רקע היסטורי
כרוניקה של הבעיה
החוק ואיקרית
פתרון הבעיה
נכסי איקרית
מן העתונות
תמונות ומסמכים
מרסאל
נספחים

התקדים של איקרית ובירעם

יהודה ליטני
דבר שני
27/12/1995 עמוד 2

היה תקדים להחזרת אדמות כפר לערבים אזרחי ישראל. בדיונים ובוויכוחים בנושא איקרית ובירעם אין מדברים על כך, ושני הצדדים מרבים להדגיש כי ההסדר החדש שהושג הוא בגדר תקדים היסטורי, אבל התקדים של החזרת עקורים התרחש לפני כ-40 שנה, באישורו ובברכתו של ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גריון המנוח. זה התרחש לא בגליל המרוחק ולא במשולש, אלא מרחק כ-12 קילומטר ממערב לירושלים, ליד הקיבוצים מעלה החמישה, במושב הנקרא היום בית נקופה, שעד 1948 היה הכפר הערבי בית נקובה.

עד לאותה שנה היו שני הכפרים הקטנים, בית נקובה ועין ראפה, בני חסות של האח הגדול ממערב, הכפר אבו גוש. תושבי אבו- גוש קיימו יחסים טובים ואפילו הדוקים עם השכנים היהודים, בניגוד לכפרים אחרים בסביבה (צובא למשל), וכך גילו גם אנשי בית נקובה יחס ידידות למסקובים, שכניהם החדשים מתחילת ההתישבות היהודית באזור (קיבוץ קריית ענבם בתחילת שנות ה-20, על אדמות שנקנו מחמולת אבו גוש .

מייסדי קריית ענבים אפילו התגוררו בכפר במשך כמה חודשים, עד להקמת הצריפים הראשונים של הקיבוץ.

במשך כל תקופת המרד הערבי (המאורעות) בשנים 1936-39 התמידו אנשי בית נקובה ביחסם הידידותי המופגן לשכנים היהודים, למרות לחצים כבדים והתנכלויות של תומכי המופתי, החג' אמין אל-חוסייני. הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, נעזר לא מעט בתושבי בית נקובה להשגת מידע על תנועות תומכי המופתי בסביבה בשנות ה- 30 וה- 40.

גם במהלך מלחמת העצמאות נמשכו הקשרים הידידותיים בין כפריי בית נקובה ליהודים. הם סייעו לאנשי השיירות שפרצו את הדרך לירושלים הנצורה והגישו עזרה ראשונה לפצועים.

ימים אחדים לפני צאתם של הבריטים מהארץ, במאי 1948, נקרא קצין הש"י בירושלים, יצחק נבון לימים נשיא המדינה, שהיה אחראי אז על איסוף המידע מהכפרים הפלסויניים באזור ירושלים וקיים קשרים הדוקים עם כפריי אבו גוש ובית נקובה, אל מפקד הפלמ"ח באזור, יצחק רבין, לימים ראש הממשלה, במפקדת הפלמ"ח האזורית באבו גוש. רבין הורה לנבון להודיע לכפרי אבו גוש, בית נקובה ועין ראפה כי עליהם לפנות מיד את כפריהם.

נבון ניסה להעביר את רוע הגזירה, וטען כי אלה הכפרים הערבים הידידותיים ביותר ליהודים בכל האזור וכי אין לגמול להם רעה תחת טובה . אך רבין היה נחוש בדעתו וחזר, לדברי נבון על הוראתו:" אני רוצה אזור נקי מערבים מכאן ועד לירושלים, אני לא צריך שיתרוצצו לי כאן בין הרגליים בזמן הקרבות". הוא גם הודיע שאם לא יתפנו מרוצנם הפלמ"ח ידאג לפנותם בכוח .

יום לאחר מכן כינס נבון את נציגי בית נקובה ואבו גוש באבו גוש והודיע להם על ההוראה החדשה. הוא הבטיח להם כי יוחזרו בהקדם, והוסיף את מלת הכבוד שלו: על דיברתי, אני אדאג לכך אישית. חלק מתושבי אבו גוש וכל תושבי בית נקובה נשמעו להוראה ועזבו את כפריהם (עין ראפה היתה באותה תקופה למעשה שלוחה קטנה של אבו גוש, קבוצת בתים שהתגוררו בה משפחה אחת) איש הקשר של קיבוץ קריית ענבים עם ערבי הסביבה יעקב ליסר הוסיף גם הוא את מלת הכבוד שלו לראשי המשפחות בבית נקובה, שיחזרו במהרה לביתיהם והם מסרו לידיו את מפתחות בתיהם לפיקדון.

כמחצית מתושבי בית נקובה יצאו לכפר צובא, שבאותה עת עדיין לא נכבש בידי צה"ל ושימש אחת ממעוזיהם של הפלסטינים. הם ידעו כי בצובא עוינים אותם בשל שיתוף הפעולה עם היהודים, אך פנו לשם מחוסר ברירה. ואכן הם התקבלו ביחס צונן ועויין. כעבור כמה שבועות נאלצו לצאת על כל אנשי צובא אל מעבר לגבול, לגדה המערבית שבשליטת ירדן, כאשר צה"ל עמד לכבוש את הכפר.

יתר תושבי בית נקובה יצאו לאבו גוש , לאחר שגונבה לאוזניהם השמועה כי חלק מאנשי הכפר הפרו את הוראת הפלמ"ח ונותרו בכפר. חלקם שוכנו בבתי קרובים, אחרים התגוררו במבנים ארעיים בחצרות הבתים בכפר.

אחרי המלחמה התברר לתושבי בית נקובה שנשארו בישראל כי אין להם לאן לחזור: עולים חדשים מיוגוסלוויה ומרוקו שוכנו בבתיהם. הכפר נהפך למושב ישראלי בשם בית נקופה . האדמות חולקו, ללא נקיפות מצפון מיוחדת, בין קיבוץ קריית ענבים, קיבוץ מעלה החמישה ומושב בית נקופה .

התושבים, שהמשיכו להתגורר באבו גוש שם השפילו אותם וירדו לחייהם, נזכרו בהבטחותיהם של נבון וליסר ואז פנו לנבון, שהיה מזכיר ראש הממשלה, עירב את בן גוריון בפרשה , ובאישורו הוצע לתושבי בית נקובה שהתגוררו באבו גוש לעבור לחלק מאדמותיהם ( מעברו הדרומי של הכביש הראשי לתל אביב באותה עת) ולהקים שם כפר חדש. המוכתרים וראשי המשפחות סירבו , בטענה שחלק מהאדמות המוצעות שייכות לתושבי הכפר שעברו לירדן או לתושבי צובא שהפכו לפליטים.

לאחר משא ומתן ממושך , שהחל באמצעות שנות ה- 50 ובו היה מעורב גם יוסף וייץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל, הסכימו חלק מצעירי בית נקובה להצעת הממשלה. וייץ שיכנע את הצעירים כי טוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ. והבטיח להקים להם כפר במתכונת מושבי העולים בסביבה.

הזקנים והמבוגרים עמדו בסירובם.

הצעירים, ובראשם מי שמשמש ביום כמוכתר הכפר, מוחמד עווד- אללה, עברו בראשית שנות ה- 60 לבתים החדשים שהוקמו על הר הצופה אל בית נקובה הישנה, היא בית נקופה. תושבי עין רפה השכנה חזרו לבתיהם המקוריים כבר בשנותה - 50, וכיום מתגוררים שם כמה מאות תושבים.

שינוי: תושבי בית נקובה החדשה לא אהבו את בתי המלט המצופים טיח של הסוכנות וציפו את בתיהם באבן ירושלמית: העולים החדשים מיוגוסלוויה , ומרוקו בבית נקופה לא אהבו את בתי האבן, וציפו את בתיהם בטיח או הקימו במקומם בתים חדשים.

כאשר הזקנים והמבוגרים ראו כי צעירים שלא סרו למרותם קבעו עובדות מוגמרות, עברו גם הם לכפר , שבו שכנו באמצע שעות ה- 60 כמה מאות תושבים. במלחמת ששת הימים, כאשר גל של פליטים חדשים עבר את גשרי נהר הירדן המופצצים לממלכה הירדנית, עברו בכיוון ההפוך תושבי בית נקובה לשעבר שהתגוררו ברבת עמון עד ל- 1967. תושבי הכפר פנו למיודעיהם בממשלה בבקשה לקבל אישור מיוחד לחזרתם- וקיבלו אותו.

כיום מתגוררים בכפר בית נקובה -בתחילה התעקש משרד הפנים לקרוא לו עין נקובה, אולם התושבים גילו עקשות והשאירו את השם המקורי- כ- 1200 תושבים המקיימים יחסי שכנות טובה עם היישובים היהודיים בסביבה, כולל כפרם לשעבר , בית נקופה. בכפר יש בית- ספר, מסגד, טיפת חלב,טלפונים, מים וחשמל ומועדון לצעירים, במשטרת ירושלים ובשב"כ יודעים שזה כפר "נטול בעיות ביטחוניות" , שרוב תושביו מועסקים במקומות עבודה בירושלים (אגד, עיריית ירושלים, מפעלי טקסטיל ועוד).

הזקנים של היום, אותם צעירים לשעבר , חושבים שעשו עסק טוב, למרות שחלק ניכר מאדמותיהם נמצא עדיין בידי יישובי הסביבה היהודיים ובבתיהם המקוריים מתגוררים יהודים אנשי בית נקופה. יוסף וייץ צדק- אומר המוכתר, איברהים עווד-אללה - טוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ. לא עשו לנו צדק מוחלט, אך עדיף צדק חלקי מאשר עוול מוחלט. הייתם חוזרים לכפר המקורי שלכם היום אילו הציעו לכם? שאלתי לא- הוא משיב - "מה שהיה היה. אנחנו מבסוטים כאן והם מבסוטים שם, והשבח לאל.


  
 
אגודת מורשת איקרית דף הבית מפת האתר